אני כותב

איך למצוא פרילנסרים מעולים וזולים באינטרנט:‍ הנה בעיה - מספרים לנו שיש בעולם פרילנסרים סופר זולים שיכולים לפתור לנו כל מני בעיות. אבל כל פעם שמנסים לעבוד עם מישהו מ-Upwork או Fiverr מסיימים עם טעם מר בפה ונשבעים לא להתקרב לשם יותר בחיים. אם רק הייתה לנו דרך טובה למצוא, לסנן ולבחון את הספקים

אנחנו הדבר הגדול הבא. אנחנו מגדירים מחדש את המשחק. פלטפורמה. חדשנית. מבוססת AI. הדור הבא. באזזוורדס. אני שונא באזוורדס. וגם הלקוחות שלכם שונאים אותן. כי המילים האלו לא אומרות כלום. נאדה. והאנשים היחידים שמדברים בבאזוורדס הם אלו שלא באמת יודעים מה הם רוצים להגיד.אז בפעם הבאה שיוצא לכם משפט מלא

אני רוצה לשכוח מחדש איך כותבים. פעם הייתי כותב בשביל הכיף, משתף מה עובר עלי. ואז הקמתי את גמביט, ופתאום נהיה לי אינטרס. שיאהבו, שיתחברו, שיעשו לייק. ביזנס. בספר ״זן ואומנות הקשת״ למדתי שהאומנות האמיתית מופיעה כששוכחים מהטכניקה.החץ צריך להשתחרר מעצמו. כמו טיפה שנופלת מעלה. כשחושבים יותר מדי יורים

אני מנהל מוצר שעושה אתרים. לקח לי זמן להבין את זה. אחרי שנים של גדילת סקופ האחריות שלי (עיצוב ← פרויקטים ← מוצר) - בחרתי לצמצם אותו בחזרה. הגעתי לסטארטאפ בתור מעצב - הייתי אחראי שהמוצר יראה וירגיש נכון. כמה חודשים אחרי כך הפכתי לארט-דיירקטור - אחראי לגייס ולנהל מעצבים, שהתוצרים מעולים והכל קורה

ליזמים בסיד יש בעיית ספקים. סטארטאפ זו משימה קשה (אני אוהב להגיד ״האולמפיאדה של עולם העסקים״) שדורשת הרבה סוגי ידע. אז הם צריכים הרבה עזרה - אבל כמעט אף אחד לא מדויק להם. מצד אחד של הספקטרום יש חברות גדולות - הם ה״הימור הבטוח״. הם ראו הכל ומכירים הכל. יש להם לוגואים באתר מפה ועד הודעה חדשה. אבל

אני מאמין ביזמות. אני מאמין שאנשים צריכים להמר על עצמם. שהם צריכים לקחת סיכונים. אני מאמין שכל אחד אחראי על האושר שלו. אני מאמין שהחיים הם בחירה יום-יומית בין צמיחה לבין פחד. הפחד מדחיה, הפחד מכשלון, הפחד מכאב, ממה שיגידו. כדי לעשות משהו גדול צריך ליפול על הפנים. הרבה. כי הצלחות לא קורות ביו

השבועיים האחרונים היו מטלטלים במיוחד. אחרי שביליתי חודשים בבניית אסטרטגיה חדשה לגמביט - הבנתי שכמעט הכל היה טעות. הכל התחיל כשגמביט התחילה להכנס לקצב טוב. עברתי את המחסומים הגדולים - מציאת לקוחות ראשונים, גיבוש תהליך ואפיון השירות. אז התחלתי לחשוב על השלב הבא - והמסקנה שלי הייתה שצריך להתחיל לפנ

עד לפני שנה הייתי שכיר במשרה מלאה, ואז חצי משרה, ואז התמכרתי. - התמכרתי לחופש - התמכרתי ליצירה - התמכרתי לאחריות - התמכרתי לכשלונות היום קשה לי לדמיין את עצמי קם כל בוקר ונוסע למשרד שמישהו אחר בחר. עובד על בעיות שמישהו אחר הגדיר. מייצר הכנסה שמישהו אחר גורף.

החיים יכולים להסתיים בכל רגע. אני אומר לעצמי את המשפט הזה כמעט כל יום. אני לא מדבר רק על מוות. אלא על זה שהחיים יתהפכו ברגע אחד וכבר לא יהיו מה שהם היום. מחלה, תאונה, אבדן פתאומי, אסון. זה קורה לאנשים סביבנו כל יום. וזה יכול לקרות גם לנו. אז למה זה חשוב? כי חיים פעם אחת, ואז נגמר. כי החיים ש

הריב הראשון שלנו 😍 היום לראשונה נקלעתי לחוסר הסכמה עם לקוח. הוא חשב שמשהו כלול בפרויקט ואני חשבתי שלא. זו סיטואציה מתוחה. מילה לא נכונה יכולה להרוס אמון והערכה שנבנו בהרבה מאמץ. הבעיה היא שהאינסטינקט הוא להכנס למגננה. לא לצאת פראייר. "חשוב לי לתת שירות מעולה, אבל צריך לשים את הגבול איפשהו" -