כסף

שיווק ומכירות הם תחומים לא מוסריים. כסף זה רע.
זה מה שחשבתי עד גיל די מבוגר.
היום אני מתפרנס משיווק ומכירות ומבלה את הרוב הזמן שלי במאמץ להתעשר.

גדלתי בקיבוץ, מוקף במודלים סוציאליסטים לחיקוי: מורים, עובדים סוציאליים, אקדמאים.
בתיכון פעם חבר שאל אותי "מה אתה רוצה - מרצדס, אאודי או ב.מ.וו?"

"אף אחת מהן" עניתי לו.
"כי כדי שיהיה לך מספיק כסף למכונית כזו אתה צריך לעבוד קשה כל כך שלא תראה את המשפחה שלך."
זה מה שינקתי מהסביבה.

אבל אף פעם לא באמת הרגשתי שייך:
כשדיברו פילוסופיה ניסיתי להצחיק.
כשהלכו לש"ש הלכתי לעבוד.
כששרו שירים הייתי שותק.

גדלתי.

הלכתי ללמוד עיצוב תעשייתי.
מקצוע עם תשוקה ועניין, אבל בלי כסף.
אבל כמעט מהרגע הראשון משהו היה לי חסר.
הבנתי מהר שהאפשרויות מוגבלות והתקרה נמוכה.

נמוכה לי מדי.

"אני רוצה לעשות משהו גדול. להשפיע." אמרתי לאמא שלי פעם.
"מה, כמו חברה שלי רחל? היא מורה לספרות, היא משפיעה על מאות בני נוער!”
זה היה כל כך לא מה שהתכוונתי שלא ידעתי איך להגיב.

ובינתיים גם בלימודים הייתי שונה -
כשכולם מילצרו אני פתחתי עוסק פטור.
כשהם התמקדו בלימודים אני חיפשתי עבודות בתחום.
כשסיימתי את התואר כבר הייתי מנהל פרויקטים בסטודיו הותיק בארץ.

אבל זה לא הספיק לי.

רציתי עוד.

עוד השפעה, עוד התפתחות, עוד כסף.
מצאתי סטארטאפ שרציתי לעבוד בו ורדפתי אחרי הפאונדר עד שהוא לקח אותי.
נהייתי ארט דיירקטור. בסטארטאפ.
עולם חדש.

אבל גם שם העיצוב לא הספיק לי.
רציתי להשפיע על הטכנולוגיה, להבין את האסטרטגיה, לדבר עם כל הלקוחות.

נהייתי מנהל מוצר.

בהתחלה הייתי אחראי על כמה פיצ׳רים, ואז על החלק המרכזי במוצר, בסוף על הכל.
אבל גם זה לא הספיק לי.

לא הסכמתי עם האסטרטגיה.
הייתי מתוסכל מהניהול.

ובינתיים עברתי לגור במרכז תל אביב.
החלטתי להתחיל להנות מהחיים.
שכרנו דירה יפה.
ליד הים.

בהתחלה התביישתי.
לשלם כל כך הרבה שכירות? בזבוז.
ומי אני שאגור במקום כזה?
זה רק לעשירים.

התפתלתי והיססתי כשהזמנתי את ההורים לביקור.
אור של פעם הסתכל בבוז על אור של אז.

גם הספרים שקראתי התחילו להשתנות -
מניהול מוצר, לניהול, לפסיכולוגיה, לשיווק, למכירות.
למדתי עוד ועוד על בני אדם, איך הם חושבים.
איך להקשיב להם ואיך לדבר אליהם.

והתחלתי להכיר יזמים.
בהתחלה בטוויטר ואז במציאות.
לא ידעתי למה, אבל רציתי עוד ועוד. עוד קפה. עוד פגישה.

פתאום הייתי מוקף בחברים וחברות שמפלסים לעצמם דרך בחיים.
לוקחים סיכונים ומובילים. עושים משהו גדול.
המשהו הגדול שחיפשתי.

אז התחלתי לחשוב מתי תורי.
בהתחלה זה היה בגדר פנטזיה. ״יום אחד״.
אבל די מהר זה הפך ל״עוד כמה שנים״ ואז ל״עוד שנה״.

ובינתיים הייתה לי משרת חלומות, לפחות על הנייר.
העריכו אותי, הרווחתי טוב, בלי הרבה לחץ.
אבל בסוף לא יכולתי יותר לחכות.

הרגשתי שאני משתגע.

אז בדיוק כשהחיים התחילו להסתדר -
אני יורד לחצי משרה.
ואז מתפטר.

בהתחלה רציתי להקים סטארטאפ,
אבל די מהר הבנתי שזה לא הרגע הנכון.
ובינתיים השעון מתקתק.

אז התחלתי לחפש עסק שאני יכול להקים בעצמי. כזה שלא דורש הרבה ראנוויי.
מה אני יודע לעשות? עיצוב, ניהול, מוצר, כתיבה, סטארטאפים.
אחד ועוד אחד שווה שתיים.

גמביט נולדה.

היום כסף בשבילי הוא הדרך להיות חופשי.
לא לבזבז את החיים הקצרים האלו על דברים שלא עושים לי טוב.

לייצר כסף זה גם אתגר. רצף של בעיות.
איך משיגים מיליון דולר?
חמישה? שלושים?

אז היום אני מרגיש בנוח.
קם כל בוקר לבנות את גמביט.
ונהנה מהשיווק והמכירות יותר מהכל.

‍