אני רוצה לשכוח מחדש איך כותבים.
פעם הייתי כותב בשביל הכיף, משתף מה עובר עלי.
ואז הקמתי את גמביט, ופתאום נהיה לי אינטרס.
שיאהבו, שיתחברו, שיעשו לייק.
ביזנס.
בספר ״זן ואומנות הקשת״ למדתי שהאומנות האמיתית מופיעה כששוכחים מהטכניקה.
החץ צריך להשתחרר מעצמו.
כמו טיפה שנופלת מעלה.
כשחושבים יותר מדי יורים עקום.
וכבר כמה חודשים שהחצים שלי עפים הרחק מהמטרה.
רובם בכלל לא יוצאים לדרך.
״אני נהנה לעקוב אחרי המסע שלך״ זו אחת התגובות שקיבלתי הכי הרבה לאורך השנים.
אז אולי זה לא אופטימלי, ולא תמיד מקבל חשיפה, ואולי לא תמיד מעניין.
אבל כנראה שיש שם משהו.
וכנראה שעדיף לירות בלי לחשוב.
מה שיפגע יפגע.
